ניהול סיכוני בריאות וסביבה במזון בישראל

חומרי הדברה - הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא

המזהמים הסביבתיים העיקריים להם אנחנו נחשפים באמצעות צריכת מזון הם: חומרי הדברה, כימיקלים שדולפים למזון מחומרי האריזה, ומזהמים סביבתיים שמצטברים בשרשרת המזון. מי אמור לשמור עלינו ולהגן מפני צריכת המזהמים הללו? כמיטב המסורת הישראלית, הנושא קצת “נופל בין הכיסאות” – בין המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, ומשרד הבריאות.

מאת ד”ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה, יו”ר הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא

כשאנו מדברים על סיכונים במזון, רובנו חושבים על מזון מקולקל, מלא חיידקים או מחוללי מחלות אחרים, שצריכה שלו עשויה לגרום לתחלואה תוך מספר שעות או ימים. ואכן, שירות המזון הארצי במשרד הבריאות עוסק בעיקר בפיקוח על בטיחות המזון המיובא לישראל והמשווק בה כדי למנוע את התחלואה הזו. אבל צריכת מזון שמכיל רעלים שמקורם בסביבת יצור המזון גורמת כנראה לתחלואה משמעותית לא פחות. אלו הם חומרים המזיקים לבריאות כאשר הם מצטברים בגוף, רובם כאשר הם מצטברים לאורך זמן או במנגנון פעולה שאינו לגמרי ברור.

מי אמור לשמור עלינו ולהגן מפני צריכת המזהמים הללו? כמיטב המסורת הישראלית, הנושא קצת “נופל בין הכיסאות” – בין המשרד להגנת הסביבה שמפקח על מזהמים באוויר ובסביבה (אלו שנספגים אחר כך במזון שמגודל בשדות ובמטעים), משרד החקלאות שמפקח על שימוש בחומרי ההדברה בגידולים חקלאיים, ומשרד הבריאות שמפקח על איכות ובטיחות המזון. למרות רצון טוב של עובדי המשרדים הללו, והבנה מקצועית מעמיקה של חשיבות הנושא, הרגולציה עדיין לוקה בחסר – בעיקר בשל העדר אכיפה אפקטיבית דיה, וגם בעקבות מחסור בידע מדעי (בעולם, לא רק בישראל).

המזהמים הסביבתיים העיקריים להם אנחנו נחשפים באמצעות צריכת מזון הם: חומרי הדברה, כימיקלים שדולפים למזון מחומרי האריזה, ומזהמים סביבתיים שמצטברים בשרשרת המזון. מכיוון שהחשיפה למזהמים אלו היא יומיומית ומצטברת במהלך כל שנות החיים, וכמובן כוללת גם חשיפה של אוכלוסיות רגישות במיוחד (פעוטות, נשים הרות, חולים כרוניים וכו’), יש לצמצם את החשיפה ככל הניתן. ראשית יש להעריך את הסיכונים: מהם המזהמים המסוכנים ביותר שפוטנציאל הפגיעה שלהם בבריאות הוא הכי משמעותי? מהם המזהמים שהכי פשוט או זול להוציא אותם מהמזון?
לדוגמא, בדגי ים מצטברות לאורך שרשרת המזון מתכות רעילות וביניהן כספית. חשוב לאכול דגי ים שכן אלו מכילים ערכים תזונתיים שלא ניתן לקבל בקלות ממקורות מזון אחרים. יחד עם זאת, היינו מעדיפים לאכול דגי ים שאינם מכילים חומרים רעילים. כיצד ניתן לדעת האם הדגים הנמכרים בישראל נקיים ממתכות אלו? או באילו דגים ריכוז המתכות נמוך יחסית? האם ישנם דגים שאינם מכילים מתכות בכלל? המלצות משרד הבריאות בנושא נותנות מענה חלקי בלבד לשאלות אלו, ומתעדכנות בפרקי זמן ארוכים יחסית. צרכנים שיקבלו את המידע באמצעי התקשורת עשויים לחשוש יתר על המידה מאכילת דגים “רעילים”, להפסיק לצרוך אותם, ובכך לאבד את הערכים התזונתיים החשובים שמכילים הדגים. אין מדובר בחשש היפותטי – הדבר קרה בדיוק כך בארה”ב לפני מספר שנים, כשהנחיות בנוגע לצריכת דגי ים לא הוסברו היטב בתקשורת. מחקרים חדשים מנסים למצוא את נקודת האיזון בה צריכת דגים מספקת את הערכים התזונתיים בלי לכרוך בכך את הנזקים הבריאותיים הפוטנציאליים.

מדוע כל כך מסובך להעריך את הסיכונים ולתקשר את המידע לציבור באופן ברור? הערכת הסיכונים תלויה בידע המדעי שקיים או שאינו קיים אודות המזהמים המוכרים, וגרוע מכך – אודות עשרות אלפי החומרים החדשים שפוטנציאל גרימת הנזק שלהם עדיין לא מוכר. מעבר לכך, חסר ידע אודות האינטראקציות בין המזהמים השונים בגוף האדם, ויכולתו של הפרט לשאת כמויות משתנות של אלפי מזהמים שונים. כאן נכנס לשימוש עיקרון הזהירות המונעת, המחייב את הרגולטור (משרדי הממשלה) לקחת אחריות ולנהל את הסיכונים על סמך הערכה זהירה ועל סמך הפעלת שיקול הדעת המקצועי שלהם. חלק מניהול הסיכונים דורש לא רק הסתמכות על ידע, או היעדר ידע, על חומר מסוים, אלא על בחינת החלופות שלו. לדוגמא, אם יופסק השימוש בחומר הדברה המוכר כמסוכן לבריאות, האם יחליף אותו חומר אחר? האם החומר החדש פחות מסוכן לבריאות? האם היבולים החקלאיים יפגעו או שתהיה פגיעה במערכת האקולוגית? מה תהיה העלות הכלכלית של הפסקת השימוש בחומר הדברה זה, ומי יספוג את העלות הזו? ועדה בין משרדית המורכבת ממומחים ובעלי מקצועות שונים יושבת ודנה בקפידה בכל הסוגיות הקשורות לחומרי הדברה. הוועדה קשובה לקולות העולים מהציבור ומתייעצת עם האקדמיה. על הוועדה חלה אחריות רבה, שכן לכל החלטה שלה יש משמעויות מרחיקות לכת. גם אם לציבור נדמה לעיתים ש”הממשלה מתמהמהת” בקבלת ההחלטות – ראוי שהציבור יבין כי תהליכי קבלת ההחלטות אחראיים דורשים התייעצות ושיקול דעת מעמיק. במקרה של סכנה מיידית וברורה לבריאות הציבור, יודעים משרדי הממשלה להגיב במהירות רבה יחסית.

לאור זאת, פעילותם של ארגוני הסביבה והבריאות, ה”ממריצים” את משרדי הממשלה להפחית את חשיפת התושבים למזהמים בסביבה בכלל, ומזהמים סביבתיים במזון בכלל, היא מבורכת. לציבור הפעיל יש תפקיד חשוב בהגנה על בריאותו. בנוסף, יש לעודד את המחקר המדעי בישראל אודות החשיפה למזהמים הסביבתיים במזון – כמו המחקרים הרבים הממומנים ע”י הקרן לבריאות וסביבה ופעילותו של מרכז המצויינות למחקרי חקלאות, בריאות וסביבה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ושל חוקרים רבים נוספים. פעילות הארגונים שאינם ממשלתיים, יחד עם המחקר בישראל ובעולם, מסייעים למשרדי הממשלה במילוי תפקידם, לטובת בריאותנו.


ומה יוצא לי מכל זה ? הנה כמה עצות מעשיות להיכרות עם המזהמים הסביבתיים העיקריים בישראל, ומה אפשר לעשות על מנת להפחית את החשיפה אליהם.
מאתר משרד הבריאות, מזהמים סביבתיים במזון

מאתר המשרד להגנת הסביבה, מזהמים סביבתיים (במזון ובכלל), דרכי החשיפה העיקריות אליהם ומה אפשר לעשות כדי להפחית את החשיפה.


חלק מהמונחים המוזכרים לעיל מפורשים כאן


חומר קריאה נוסף בנושא:
מאתר הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה ה- EPA
דו”ח חשיפה של “אדם, טבע ודין” לחומרי הדברה במזון

2 Responses
  1. אלון אלירן
  2. אלון אלירן